לפעמים הילד חוזר מבית הספר, כועס, רואים שעבר עליו יום קשה. אנחנו שואלים בצורה ישירה: מה קרה ?
הוא עונה בכעס, כלום, עזבי אותי.
אנחנו אובדי עצות, לא יודעים מה קרה ואיך ניתן לעזור לו.
אחת האפשרויות, לדוגמה, היא להסתכל על הכלבה ולהגיד לילד, תסתכל על הכלבה, מעניין למה היא עצובה, בטח היא התגעגעה אלינו כל היום, ולשאול את הילד מה הוא חושב שקרה לה. הרבה פעמים הילד יספר את מה שעבר עליו באותו יום.
אפשר להמציא סיפור על הילדה שפתאום כועסת וההורים שלה לא יודעים מה לעשות, ולשאול את הילד מה הוא חושב שהיה יכול לקרות לה.
זה מפליא כמה סיפורים דומים לשלך, של מישהו אחר(עמדה שלישית)יכולים לפתוח את הלב.
קרה לי כשעשיתי את זה עם מטופל שהוא פתאום שפך את מה שקרה לו וגם הרבה נושאים שמטרידים אותו. השיחה הפכה להיות קולחת ומקרבת, שעה עברה במהירות והייתה לי הזדמנות לעזור לו בהתמודדויות שלו.
שיתוף של סיפורים שלנו או של משהוא אחר, עשויים לפתוח לבבות.
זה יכול לקרב ילדים ומבוגרים גם יחד.
באופן טבעי יותר קל לנו לדבר על משהו שלישי, אחר, ולשתף ברגשותינו
זה נותן להורים אפשרות לברר מה קורה עם הילד, מה עובר עליו, מאפשר לגלות בעיות חברתיות כמו חרם למשל.
אשמח לעזור גם לכם
באהבה
הנושמת