משמעות מרפא

האור שאנחנו מקרינים

יש משהו שאני רואה שוב ושוב בעבודה הטיפולית שלי, כשאדם מוצא את המשמעות שלו בחיים, הגוף והנפש שלו נרפאים בדרכים שנראות כמעט בלתי מוסברות.

אחת הדוגמאות המרתקות ביותר לתופעה הזו היא בתחום הכאב הכרוני. יש לא מעט עדויות ומקרים שבהם אנשים שנמצאים במקצוע הלא נכון עבורם, או כאלה שלא ממשים את הייעוד שהם מרגישים שנועדו לו, סובלים מכאב כרוני - גב, צוואר, כאבי ראש - שפשוט נעלם כשהם מחליפים כיוון מקצועי או מוצאים משמעות מחודשת בחיים שלהם. זה קורה, ככל הנראה, משני כיוונים במקביל. מצד אחד, תשומת הלב שלנו פשוט מופנית למקום אחר - כשהחיים מלאים במשהו שמניע ומרגש, המוח פחות "מחפש" את האות הכאוב, ולפעמים ממש שוכח ממנו. מצד שני, ולדעתי זה החלק העמוק יותר, הרגשות השליליים שמצטברים מעיסוק שלא מתאים לנו - תסכול, ריקנות, תחושת מלכוד - לא נעלמים סתם ככה. הם מוצאים דרך לבוא לידי ביטוי, ולפעמים הדרך הזו היא הגוף. הכאב הכרוני, במקרים כאלה, הוא כמעט כמו שפה - הגוף אומר את מה שהנפש לא הצליחה לבטא או לשנות.

רעיון דומה עומד בבסיס אחת התיאוריות המשפיעות ביותר בפסיכולוגיה של המאה העשרים - הלוגותרפיה, שפיתח הפסיכיאטר ויקטור פרנקל. פרנקל, ששרד את מחנות הריכוז הנאציים, תיאר בספרו המכונן "האדם מחפש משמעות" תצפית מטלטלת: מבין הניצולים שהיה עמם, אלה ששרדו את התנאים הבלתי אנושיים ביותר לא היו בהכרח החזקים גופנית, אלא אלה שהחזיקו במשהו שנתן להם סיבה להמשיך הלאה - אדם אהוב שחיכה להם, יצירה שטרם השלימו, אמונה. מכאן גיבש תובנה מרכזית: הכוח המניע העמוק ביותר של בני האדם אינו החתירה לעונג או לשליטה, אלא "הרצון למשמעות" - הצורך למצוא לשם מה אנחנו כאן. וכשהצורך הזה נשאר לא ממומש, הוא כתב, הוא לא פשוט נעלם - הוא מוצא ביטוי, בתחושת ריקנות, בחרדה, ולא פעם גם בתסמינים גופניים.

הרעיון הזה, שריפוי אמיתי קשור בגילוי מחדש של תכלית ולא רק בהיעלמות סימפטומים, נמצא גם בליבה של תנועת ה"החלמה" בבריאות הנפש. ד"ר פט דיגן, פסיכולוגית שעצמה קיבלה אבחנה פסיכיאטרית בגיל צעיר והפכה לאחת הקולות המשפיעים בתחום, טבעה את הביטוי "להעיר את המרפא הפנימי" (Awakening the Healer Within). הטענה המרכזית שלה היא שהחלמה אינה נמדדת רק בכמות הסימפטומים שנעלמו, אלא בשאלה האם האדם מצא מחדש קול, תפקיד ומשמעות בחייו. אנשים רבים, לדבריה, ממשיכים לחיות עם קשיים, ובכל זאת מדווחים על תחושת החלמה עמוקה - כי הם מצאו לשם מה הם קמים בבוקר.

סיפור שאני אוהב לחזור אליו, ושממחיש את אותו רעיון בצורה יפהפייה, הוא סיפור מהעולם הטיפולי של מילטון אריקסון, מהחלוצים הגדולים של הפסיכותרפיה. הוא סיפר על אישה מבוגרת שסבלה מדיכאון עמוק. אריקסון ביקר בביתה וגילה שיש לה כמה עציצים, ושהיא יודעת לטפל בצמחים היטב. הוא לא נתן לה עצה כללית על "לחשוב חיובי" - הוא נתן לה משימה קונקרטית: לגדל עוד ועוד צמחים, ולתת אותם במתנה לאנשים בקהילה שלה - שכנים חדשים, חולים, אבלים, כל מי שיכול להיעזר בתשומת לב קטנה. האישה התמסרה למשימה, ותוך זמן לא רב הדיכאון שלה התפוגג. מה שקרה שם הוא בדיוק הנקודה: היא מצאה תפקיד. היא הרגישה שהיא נחוצה, שיש לה השפעה, שהיא תורמת למשהו גדול ממנה. המשמעות הזו היא שריפאה אותה - לא תרופה, לא טכניקה, אלא תחושה אמיתית של ייעוד.

וזה בדיוק מה שאני רואה גם אצל המטופלים שלי. כשאדם מצליח למצוא את הכיוון הנכון עבורו - בעבודה, בזוגיות, בדרך שבה הוא בוחר לבלות את זמנו - ולשים דגש על הדברים שבאמת חשובים לו, הוא לא רק "מרגיש טוב יותר" באופן מעורפל. הוא בריא יותר, פיזית ונפשית כאחד. שינה משתפרת, רמות הלחץ יורדות, כאבים כרוניים רבים מקלים, והתחושה הכללית היא של מישהו שחי בהתאמה עם עצמו, ולא נגד עצמו.

זה לא אומר שכל כאב הוא "פסיכולוגי" או שאפשר "לחשוב את עצמנו" לבריאות - הגוף מורכב, ולפעמים כאב הוא באמת כאב פיזיולוגי גרידא שדורש טיפול רפואי. אבל יש נדבך שקל להתעלם ממנו: השאלה "האם אני חי את החיים שנועדו לי?" היא לא רק שאלה פילוסופית. היא, במובנים רבים, גם שאלה רפואית.

אם משהו בטקסט הזה נוגע בך - אם את/ה מרגיש/ה שהכאב, החרדה או התשישות שלך אולי קשורים לתחושה שמשהו בחיים לא במקום שלו - אשמח מאוד ללוות אותך בתהליך של בירור והחלמה. אפשר פשוט ליצור קשר.

אם אתם צריכים עזרה, אני פה בשבילכם,

באהבה,

הנושמת

טל- 0544-666-196